בתיק הוגשה תביעה כספית כנגד המבקשת, הנתבעת 1, כבעלת חשבון בבנק המשיב שיתרתו נתבעת, וכנגד 3 נתבעים נוספים, הנתבעים 2-4, הנתבעים בגין ערבותם לחשבון.
כנגד הנתבעים 2 ו-3, ניתן פס"ד על ידי כבוד הרשמת בהעדר הגנה, שהוגשה בקשר לביטולו, הנתבע 4 הגיש בקשת רשות להתגונן בתיק.
המבקשת, הנתבעת 1, מבקשת להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך שהוא בית המשפט השלום בירושלים, ומסתמכת על תקנה 3 (א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, לעניין תובע בעל מספר סניפים. נטען שמדובר בתובע שלו סניפים ברחבי הארץ, ולרבות הסניף התובע בירושלים, וכאשר מקום מגורי כל הנתבעים, בעיר ירושלים.
המשיב בתגובתו מפנה לסעיף 33 לחוזה הדביטורי שבין המבקשת למשיב, ולפיו :
" הצדדים בוחרים בעיר ת"א למקום השיפוט לכל תביעה הנובעת מכתב זה..."
נטען, כי נוכח המוסכם בהסכם ניהול החשבון, ונוכח הוראת תקנה 5, לתקנות סדר הדין, לפיה תניית שיפוט מוסכמת גוברת, ונוכח ציון העניין בסעיף 8 לכתב התביעה, יש לדחות את הבקשה.
המבקשת בתשובתה, טוענת כי תניית השיפוט האמורה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שאין להסתמך עליה, ונוכח הוראת תקנה 3 לתקנות סדר הדין. נטען כי בניגוד לעבר, כיום ועל פי התיקון בסעיף 4 (9) לחוק החוזים האחידים, תנאי המתנה על הוראת דין, בדבר מקום שיפוט, קיימת חזקה על פי חוק, שהינו מקפח, ולהבדיל מהנוסח הקודם שדיבר על מקום שיפוט בלתי סביר. משכך, והואיל וכל הנתבעים תושבי ירושלים, וכאשר התובענה הוגשה בגין חשבון בנק שנוהל בסניף המשיב ירושלים, ועל פי תקנה 3 לתקנות סדר הדין, יש להורות על העברת הדיון, חרף תניית השיפוט האמורה.
הואיל והטענה לתנאי מקפח בחוזה בנקאי אחיד, לא עלתה בבקשה המקורית, ניתנה זכות תגובה נוספת למשיב התובע, שטוען דיונית כי תשובה לתגובה, איננה הבימה להצגת טענות חדשות, ואין להרחיב בכתב תשובה, את חזית ההתדיינות כפי שנקבעה על ידי המבקשת. לגופו נטען, שעל פי ההלכה הפסוקה, על הטוען לתנאי מקפח בחוזה אחיד, לבסס עובדתית וסובייקטיבית את טענתו, מה שלא קיבל ביטוי כלשהו בבקשה כאן, וכאשר מדובר בתניה מוסכמת ובמסגרת עסקה כלכלית.
כן נטען, ולעיקרם של דברים, כי על פי הלכה פסוקה, בין השאר בעניין ע"א 294/91
חברת קדישא
וכן רע"א 188/02, עניין
מפעל הפיס
, ופסיקה נוספת, שעסקה בעניין, אין מקום לקבוע כי תניית השיפוט המוסכמת שבפנינו, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שתוצאתה, העברת הדיון.
המבקשת טוענת כי לא העלתה בתשובתה כל טענה עובדתית חדשה, והבקשה נסמכת על סעיף 3 לתקנות סדר הדין, ונוכח היות המשיב תאגיד בנקאי, עם סניפים בכל רחבי הארץ, לרבות סניף התובע בירושלים, וכאשר עניין התניה המקפחת, עלה בתשובה, ונוכח האמור בתגובה, ומדובר בתשובה רלוונטית נוכח הבקשה והתגובה. לגופו, צוינה פסיקה לפיה, כאשר מדובר בחוזה אחיד, סטייה מן הדין, מקימה חשד, שמדובר בתנאי מקפח. והדבר חל בענייננו, כאשר ברי שללקוח אין אפשרות להתנגד לתניה נשוא הדיון, וזאת בניגוד לסעיף 4(9), האמור, לחוק החוזים האחידים, וכאשר מדובר בתובענה שהוגשה נגד נתבעים שכולם תושבי ירושלים , ובגין חשבון בנק שנוהל בסניף המשיב בירושלים.
לאחר עיון בתיק, אני מחליט לקבל את הבקשה שלטעמי לגופם של דברים, ראויה. אציין כי דיונית היה מקום ונוכח איזכור התניה בכתב התביעה, אם כי לא צוין הסעיף הספציפי, להעלות את כלל הטענות לרבות עניין תניה מקפחת בחוזה אחיד בבקשה המקורית ולא רק במסגרת תשובה לתגובה, יחד עם זאת, ובדוחק , אני מקבל , שלא עלתה באותה תשובה, טענה עובדתית חדשה, אלא, הורחב בעניין התניה שנטען שמקפחת, ובהיבט הכולל, של תקנה 3 לתקנות סדר הדין, ובעיקר תקנה 3(א1), והטענה זכתה להתייחסות מלאה לגופו, בתגובה הנוספת של התובע, שהותרה, וכאשר על המחדל בנסיבות העניין, ניתן לכפר, בעת פסיקת הוצאות, תוך מתן החלטה לגופו.
ביום 18.2.10 ניתן פסה"ד בעניין ע"א 6916/04,
בנק לאומי לישראל נגד היועץ המשפטי
לממשלה. פסה"ד דן בתניות רבות, לעניין ניהול חשבון בנקאי, ובסעיפים 123-128 , עוסק בשאלת מקום השיפוט ועל פי תניה חוזית שבהסכם ניהול חשבון. באותו מקרה, תניית מקום השיפוט, קבעה כי :
"הבנק והלקוחות מסכימים בזה כי מקום השיפוט היחודי לכל צרכי כתב זה יהא בית המשפט בעיר הקרובה ביותר לסניף בו מתנהל החשבון/ הפקדון הרלבנטי מבין הערים הבאות: ירושלים, תל-אביב, חיפה, באר-שבע, נצרת או אילת, או - לפי בחירת התובע - בית המשפט הקרוב ביותר לסניף בו מתנהל החשבון"...
והדיון עסק כמו בענייננו, בתוקף התניה, ובאספקלריה של סעיף 4(9) המתוקן לחוק החוזים האחידים, סעיף 3 לתקנות סדר הדין, לרבות סעיף 3(א1) האמור, וההלכות הנהוגות עד לאותו מועד, לרבות עניין
מפעל הפיס,
וחברת קדישא
. באותו עניין, בית המשפט העליון, דחה את עמדת היוע"מש, שמדובר בתנייה מקפחת, וקיבל את עמדת הבנק, כי תניית השיפוט בנוסח שצוין לעיל, איננה חד צדדית, חלה על הלקוח ועל הבנק כאחד, וכן קיימת בה זיקה הדוקה בין מקום השיפוט, בו רשאים לבחור שני הצדדים, לבין המקום בו מנהלים הבנק והלקוח את התקשרותם, נשוא החוזה, לאמור - מקום סניף הבנק. נקבע בסעיף 127 לפסה"ד, כי :
"
תניה זו הינה סבירה ולגיטימית
,
ואין לראות בה
,
בבחינת מכלול הנסיבות
,
משום
"
יתרון בלתי הוגן של הספק
"
או משום
"
קיפוח לקוחות
"
,
כמובנם בסעיף
3
ל
חוק החוזים האחידים
.
כפי שציין בית הדין קמא, תנית השיפוט דנן עולה גם בקנה אחד עם הראציונל והתכלית שביסוד בחירת מקום השיפוט לפי תקנה 3(א) ל
תקנות סדר הדין האזרחי, וכן עם הוראת מקום השיפוט הספציפית שבתקנה 3(א1) לתקנות."
ומן הכלל לעיל, לענייננו, כאמור, בתניית השיפוט נשוא דיוננו, סעיף 33 להסכם, נקבע כי :
" הצדדים בוחרים בעיר תל-אביב , למקום השפוט לכל תביעה הנובעת מכתב זה, אולם
שום דבר הנאמר בזה, לא יפגע בזכות הבנק לתבוע את הלקוח למשפט, בכל בית משפט אחר שהבנק ימצא לנכון."